שליח ירוק על אופניים
שמי טל ואני שליח ירוק על אופניים. במשך היום והערב ולעיתים גם הלילה רוכב בתל אביב הקסומה – כן כן, לא לגחך, לעיתים היא קסומה למרות עיריית תל אביב – וכל פעילותיה להבריח את כולם מכאן כדי להשאיר רק בעלי עסקים אמידים ובעלי הון...
והסיבה לקסמה היא כנראה האנשים...
יש סרט הקרוי "יער האיזמרגד" - זהו סרטו של הבמאי ג'ון בורמן, זוכר שיש שם שבט מופלא הקרוי בפי השבטים האחרים "הבלתי נראים" – והם נקראים כך כי במשך אלפי שנים בני השבט הזה למדו להאט את קצבם ולהפוך לחלק מהיער הסובב אותם באופן כזה שהם נטמעים בו לגמרי וכל מי שאינו נטמע כמוהם פשוט לא רואה אותם – וזה כולל מבקרים מערביים וכולל אפילו את בני השבטים אחרים שחיים אמנם באותו היער אך לא חיים את היער אלא רק בתוכו ולכן אינם מצליחים להיטמע.
ברגע שאתה מאט את הקצב וחי בקצב אחר אתה רואה דברים באופן שונה. קודם כל, הכל רגוע יותר. שליו יותר ואני בטוח שבריא יותר.
במשך העבודה שלי כשליח ירוק על אופניים אני רוכב למקומות שונים בעיר. שונים ומשונים, מקומות שלא ידעתי על קיומם. שכונות ורחובות הנמצאים מרחק זריקת אבן ממקומות מרכזיים בהם כולם מסתובבים ובכל זאת המקומות האלה שקטים ושלווים ועלומים.
כדי להשאיר אותם קסומים שקטים ושלווים לא אפרסם את שמותיהם ומיקומם המדויק, אבל כן אמליץ לכל מי שירצה לשמוע, לעבור לרכב על אופניים ולטייל, לטייל בעיר, לאט. כי אם רוכבים מהר, מאבדים את מימד הורדת ההילוך ושינוי הקצב. קצב החיים.
אסיים במקרה שקרה לי אחרי הצבא כאן בעיר. ליוויתי את אחותי הקטנה שהיתה אז טינאייג'רית לחנות "ראש אידיניאני" שהייתה ממוקמת בזמנו אי שם במונטיפיורי ליד "כלבו שלום" של אז. היום יש שם מועדון, שהיה שייך עד לא מזמן לזמר אדם ולא יודע למי הוא שייך היום ושם לחנות, נכנסה אחותי למדוד בגדים שרצתה. והחנות מלאה בנערות ובחורות והצפיפות לא משאירה מקום לחכות בפנים – כך שחיכיתי לאחותי ממש ליד הדלת.
עמדתי וחיכיתי.
בשלב מסוים הגיעה קבוצה של חיילות ביום ח"ן או משהו כזה, ותוך כדי צחקוקים וצחוקים אחת עם השנייה ודיבורים ללא הפסק נכנסו לחנות ועברו על פניי....ואני מחכה.
אחרי דקות ארוכות, קבוצת החיילות סיימה את הבראוזינג שלה בחנות וכל קבוצת החיילות שוב עברה על פניי בדרכה החוצה, כי הרי עמדתי ממש בכניסה לחנות ליד דלת היציאה...
פתאום אני רואה את אחת החיילות מסתכלת עלי, לא ייחסתי לזה כל חשיבות והייתי בטוח שהיא לא מתחילה איתי אז לא הסתכלי בחזרה אבל היא המשיכה להסתכל, כל זה קרה בשניות ובשלב מסויים כנראה שכן הסתכלתי עליה ואז היא נתנה קפיצת בהלה. ממש כמעט צעקה תוך כדי שהיא קופצת אחורנית. ופרצה בצחוק משחרר ופרוע תוך שהיא מסבירה לחברות שלה ששאלו למה היא צוחקת - שהיא הייתה בטוחה שאני בובת חלון ראווה ורק כשהיא עברה על פני והביטה לתוך עיניי, ראתה שהן חיות והבינה פתאום שאני לא בובה :)
כך שמניסיון אפשר להוריד הילוך להילוך כ"כ איטי עד שאנשים יהיו בטוחים שאת/ה בוב/ת חלון ראווה.
רק בת"א.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה